הפשע הסביבתי המושלם: עורכת הדין שהדפיסה וסרקה את אותו המסמך במשך 30 שנה

העולם הדיגיטלי הבטיח לנו כבר בשנות התשעים את חזון המשרד נטול הנייר. סיפרו לנו על מהפכה ירוקה, על מסמכים שמרחפים בענן ועל יעילות מקסימלית בלחיצת כפתור אחת. אלא שלמציאות המשרדית היו תוכניות משלה, ובעיקר לאנשים שנאלצו להתרגל לפלאי המחשוב בלי לקבל שום הדרכה ראויה. הסיפור שנחשף כעת מוכיח שלפעמים המרחק בין קידמה טכנולוגית לייאוש מוחלט נמדד במספר הדפים שנתקעים במגש ההזנה.

הכול מתחיל בשיחת תמיכה שגרתית למדי בעיצומה של תקופת סגרי הקורונה. הבן המסור, שמשמש מזה שנים כטכנאי הלא-רשמי של כל המשפחה המורחבת, מקבל קריאה בהולה מאמו. האם, עורכת דין עצמאית ומוערכת שמנהלת פרקטיקה מצליחה מאז שנות התשעים המוקדמות, ניצבת בפני משבר תפקודי חמור. הסורק הישן שלה התקלקל סופית, המדפסת הוחלפה במכשיר משולב חדש, אך שום דבר אינו פועל כסדרו והתיקים המשפטיים תקועים.

Read nextהמגיפה הדיגיטלית ששיתקה סטארט-אפ: האם גם אתם לוחצים Alt-F4?

הבן מתחבר למחשב של אמו בשליטה מרחוק, מאתר תוך דקות ספורות בעיית נתיבים קלאסית של שינוי שם התיקייה שבה נשמרים הקבצים הסרוקים, ומסדר קיצור דרך חדש על שולחן העבודה. כדי לוודא שהמערכת יציבה לחלוטין, הוא מבקש מאמו להדגים פעולה משרדית שגרתית עם מסמך אמיתי. מה שמתרחש שניות לאחר מכן הופך מיד לאגדה אורבנית משרדית בלתי נתפסת.

האם פותחת הודעת דואר אלקטרוני המכילה מסמך פי-די-אף חתום. במקום ללחוץ על אפשרות השמירה או פשוט לגרור את הקובץ לתיקייה הרצויה, היא שולחת את המסמך להדפסה פיזית. שניות לאחר שהדפים יוצאים חמים מהמדפסת, היא נוטלת את הערימה, מניחה אותה במגש הסריקה של המכשיר החדש וסורקת את אותם דפים בדיוק בחזרה למחשב. המום ומזועזע, הבן שואל אותה האם מדובר בדרישה חוקית לעותק קשיח, אך האם משיבה בתמימות מוחלטת שהיא עושה זאת אך ורק כדי שתוכנת ניהול המשרד תוכל לאתר את הקובץ בתיקיית הסורק.

מתברר שבמשך שלושה עשורים שלמים, כמעט כל קובץ שהגיע למשרדה עבר את המסלול המייסר והמעגלי של הדפסה על גבי נייר וסריקה חוזרת אל המחשב. מדובר בהררי נייר, בטונות של טונר ובאלפי שעות עבודה שהוקדשו לפעולה מיותרת לחלוטין, שכל מטרתה הייתה לעקוף את חוסר ההבנה של פקודת שמירה בסיסית.

התגובות ברשת לא איחרו לבוא והציפו מנעד רחב של רגשות, בין צחוק פרוע להלם מוחלט. אחד המגיבים אמר בתסכול שזה בדיוק הנימוק המחייב חברות לגבות תשלום על כל דף מודפס כדי לעצור הרגלים הרסניים כאלה. מגיב אחר שיתף כי במקומות עבודה רבים עובדים ותיקים עדיין מגיעים לדיונים חשובים כשהם נושאים קלסרים עבי כרס ובהם כל תכתובות האימייל מודפסות בקפידה, מחשש שהמידע ייעלם לפתע מהמסך. היו גם מי שהזכירו שבתרבויות טכנולוגיות מתקדמות כמו יפן קיימת עדיין אובססיה עצומה לנייר מודפס ולחותמות מסורתיות, מתוך תחושה שרק חפץ פיזי מעניק תוקף אמיתי למסמכים.

מנגד, מגיבים אחרים בחרו להביט על המקרה בחמלה ובהבנה. הם טענו כי הממשקים הגרפיים המוקדמים לקו בסרבול מחריד, ושעבור דור שלם שלא גדל לתוך מסכי מגע, המעבר לנייר מוחשי היווה עוגן פסיכולוגי של ביטחון ושליטה. כפי שאחד המגיבים ציין בהומור: לפחות היא לא הניחה את מסך המחשב כולו על משטח הזכוכית של הסורק.

איך שלא נביט על זה, הסיפור הזה מציב מראה משעשעת אך מטרידה מול הפערים הטכנולוגיים שעדיין מנהלים את חיינו המשרדיים. בפרק הקרוב של הפודקאסט, מנחי התוכנית נכנסים לעובי הקורה של הפרשה, מתעמתים על האשמים האמיתיים ומכריעים אחת ולתמיד האם לסלוח לאמא או לשלוח לה חשבון על הצלת יערות הגשם.