"אני פשוט עייף" — הווידוי שחושף איך בדידות מתחזה לשעמום, והישגיות מסווה קריסה נפשית

אני לא יודע מה התחושה הזו. אני פשוט עייף.

המשפט הזה, קצר ומטעה בפשטותו, פותח וידוי שמהדהד אצל אלפי אנשים ששכבו ערים בלילה ובדקו שוב ושוב אם מישהו — מישהו בכלל — זמין לדבר. המספר מתאר לולאה אכזרית: שעמום תמידי, צורך כפייתי בנוכחות אחרים, קנאה צורבת כשחברים עוזבים את השיחה הקולית, וחוסר יכולת ליהנות אפילו כשהם כבר שם. "אני מרגיש שאני מחפש תשומת לב שלא נותנת לי שום דבר שאני באמת רוצה," הוא כותב. "אני לא מצליח להתמקד בשום דבר... בכל פעם שאני מנסה משהו חדש אני פורש תוך יום או יומיים. לפעמים הרגשות שלי מרגישים כאילו הם לא באמת שלי."

Read next"אני בן 52, מצליח בעבודה – ומשוכנע בכל בוקר שעומדים לפטר אותי": הווידויים שקורעים את הרשת

המילים "אנהדוניה" ו"אפתיה" עולות בתגובות, ואיתן ההכרה שהשעמום הזה אינו שעמום — הוא סימפטום. חוסר היכולת להרגיש הנאה, הקפיצה מדבר לדבר, התחושה שהרגשות מזויפים: כולם מצביעים על דיכאון סמוי, או על הפרעת קשב לא מאובחנת, או על שילוב של שניהם. אחד המגיבים ניסח את זה בבהירות: "אם אתה לא יכול לעשות עם זה כלום אחרי שניסית לדבר עם החברים — עדיף לקרוא לטיפול."

אבל מגיב אחר הציע כיוון שונה לגמרי: "דיברת עם החברים שלך במקום לבדוק אם הם אונליין? אם אתה מרגיש קנאה — תשאל אם אתה יכול להיות איתם גם." הטיעון כאן הוא שתקשורת ישירה — לומר "אני מרגיש נטוש, אני צריך אתכם" — היא צעד ראשון הכרחי, לפני או במקביל לטיפול. שקנאה היא מידע, לא בושה. שלהודות בצורך זה כבר חצי פתרון.

ואז מגיע הסיפור השני, והוא מכה בבטן.

"החיים שלי נגמרו," כותב תלמיד לשעבר, היום בן 19 אולי 20. שנתיים, גיל 15 עד 17, הוא התעורר ארבע שעות לפני בית ספר ושכב במיטה, "מחכה בכאב שהשמש תבצבץ". המשפחה פטרה את הסימנים — הזיות, כאבי ראש, נשירת שיער מהירה, רגע שבו יצא לכביש פתוח — כ"לחץ נורמלי של גיל ההתבגרות". הוא האמין להם. המשיך. הצטיין בלימודים. "הרגשתי שנשירה לקורס מקצועי זה להודות שאני מה שכולם חשבו שאני."

ההישגיות הייתה המסכה. הציונים הגבוהים היו ההוכחה שהכול בסדר. עד שזה לא היה.

שני הסיפורים שונים לכאורה: האחד תקוע בחוסר מעש, השני דוחף את עצמו עד קצה היכולת. אבל החוט המקשר מצמרר: שניהם הרגישו בלתי נראים. שניהם חשבו שמה שקורה להם "נורמלי" או "מגיע להם". שניהם לא ידעו איך לבקש עזרה — או ממי.

אחת התגובות לסיפור הראשון סיכמה: "המצב שלך יכול לכלול גם אפתיה/אנהדוניה, אם אתה לא יכול לעשות עם זה כלום — עדיף לקרוא לטיפול." המילה "אם" קריטית כאן. כי לפעמים אתה כן יכול לעשות משהו: להגיד לחבר "אני צריך אותך". להגיד לאמא "אני רואה דברים שלא קיימים". לקרוא לילד בשמו.

אבל לפעמים — כמו בסיפור השני — אתה לא יכול. כי המערכת סביבך לא שומעת. כי אתה משוכנע שזה אתה הבעיה. כי ההישגיות שלך היא הכלא שלך.

מנחי הפודקאסט "בקול רם" צוללים לתוך המתח הזה בפרק החדש: מתי הצעד הנכון הוא טיפול מקצועי, ומתי הוא שיחה כנה עם מי שאוהב אותך? ואיך יודעים את ההבדל לפני שהגוף מכריע אותך?

האזינו לפרק המלא כדי לשמוע את ההכרעה שלהם.