בא לו לוותר על האימון - וסיים עם 184 קילו על הגב
בא לו לוותר על האימון - וסיים עם 184 קילו על הגב · Avonetics
יש ימים שבהם התירוץ שלך הוא לא תירוץ - הוא נכון. וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לכל כך מטריף.
מתאמן מספר שיום קודם הוא כבר הודיע לכולם: הכתפיים שלו שרופות מהאימון הקודם, הוא קרוב לוודאי מדלג. תירוץ מושלם, מהסוג שאף אחד לא מתווכח איתו.
Read nextחדר הכושר נסגר במפתיע? המתאמנת שהפכה את קופסאות השימורים והספה למכון ביתי
הוא בכל זאת גרר את עצמו לחדר הכושר.
וזה התחיל בדיוק כמו שחשש. כל תרגיל של פלג גוף עליון נכשל. כל משקל הרגיש כבד יותר מהרגיל. הוא לא הצליח להתקרב למספרים שלו.
אבל בתוכנית שלו, ביום חזה יש גם סקוואט.
הוא היה תקוע על 365 פאונד תקופה ארוכה - ביום טוב שתי חזרות. הפעם הוא הוציא שלוש.
אז הוא עלה ל-385 והוציא חזרה אחת.
ואז, במילים שלו, הוא אמר לעצמו שיהיה - ועלה ל-405 פאונד. ארבע צלחות מכל צד. כמעט 184 קילו. הוא לא נגע במספר הזה זמן רב מאוד.
זה היה טחון, איטי וכבד. אבל הוא נעל אותו.
הגוף שנכשל לו על תרגילי פלג גוף עליון חמש דקות קודם הוציא את הסט הטוב ביותר שלו מזה שנים.
השאלה ששאל אחר כך היא זו שהציתה את הוויכוח: זה קורה רק לו? האם הימים שהכי לא בא לך הם הימים הכי טובים שלך?
התשובות התפצלו לשני מחנות עוינים.
מחנה אחד - הרוב - טוען שהתחושה היא פשוט יועץ גרוע. אחד הגיב שהמוח מדווח עייפות מנטלית ולא יכולת פיזית, ושהשניים לא מדברים באותה שפה.
מגיב אחר הצביע על ההסבר הכי פשוט: הכתפיים היו עייפות כי הן עבדו יום קודם. הרגליים היו טריות לגמרי. עייפות היא ספציפית לשריר, לא גלובלית - אין כאן קסם, יש כאן אנטומיה.
Your brand, right here.Reach story-obsessed listeners in 45+ languages → advertise on Avoneticsוהיתה גם הזווית הפסיכולוגית. מגיב נוסף הסביר שכשמגיעים בלי ציפיות ובלי הלחץ של "היום אני שובר שיא", נעלם הפחד מהמוט - ובדיוק אז הגוף מסוגל לתת את המקסימום.
המחנה השני חד הרבה יותר, וטוען שכולנו נופלים למלכודת.
אחד הגיב שאף אחד לא מספר על שלושים הפעמים שגרר את עצמו לחדר הכושר בהרגשה נוראית והאימון היה פשוט נוראי. מספרים רק על הפעם שיצא שיא. זה לא ראיה - זה כרטיס לוטו זוכה שמישהו החליט לצלם.
אחר הזכיר את הצד האפל: באותה שיחה ממש הופיעו סיפורים על מרפק שנתקע ומתהדק באמצע כפיפות מרפק, על גידים כואבים, על כתפיים לחוצות. כל אלה, הוא טען, מתחילים בדיוק ביום שבו הגוף אמר מספיק והמתאמן החליט שהתחושה משקרת.
בתוך אותה שיחה שאל מתאמן חדש שאלה שנשארה תלויה באוויר: איך בכלל יודעים אם אתה סתם עייף מאימון או שהגיע הזמן לדילוד?
התשובה הכי מעשית שהתקבלה לא היתה קשורה בכלל להרגשה. מגיב כתב שהסימן האמיתי הוא כשההרמות מתחילות לרדת לרוחב, בכל התרגילים, לאורך זמן - וזה מתגלה הרבה לפני שהמשקל בסקאלה זז בכלל.
כלומר: יום אחד של תחושה נוראית הוא רעש. מגמה של שבועיים היא נתון.
באותה שיחה עלו עוד שאלות שמדגישות כמה קשה לקרוא את הגוף נכון. מתאמן קצר קומה סיפר שהרבה מכונות פלג גוף עליון מכריחות אותו לפתוח מרפקים בזוויות מוזרות, גם אחרי כל ההתאמות. אמא עסוקה שאלה אם היא יכולה לבנות תוכנית שלמה סביב סקוואט אחד בסמית' משין, אחרי שעלתה מהמוט הריק ל-50 פאונד תוך חודש. מישהו אחר סיפר שקיבל גישה למוט מתח בחניה של השכן ומאז עושה עשר-חמש עשרה מתח, שתיים-שלוש פעמים ביום, ולא בטוח אם זה חכם או מטופש.
כולם, בדרכם, שואלים את אותה שאלה: מתי להקשיב לגוף ומתי להתעלם ממנו.
המנחים של סט אחרון מפרקים את הסיפור הזה בפרק החדש - ומכריעים סופית מתי מותר לוותר על אימון.
