כשהלב מנסה לשנות את העבר: הנחמה השקטה מול הכאב והזיכרון של בנג'מין

הנטייה לשחזר את העבר היא אחד המנגנונים המכאיבים ביותר של הלב האנושי. כאשר משפחה מתמודדת עם אובדן של ילד, המחשבות שבות ועולות: אולי היינו צריכים לפעול אחרת? אולי פספסנו סימן? אולי העבודה המרובה גזלה רגעים יקרים? אך האמת הרוחנית והרפואית כאחד מורה על כיוון אחר לגמרי. מחלה קשה אינה תוצאה של טעות הורית, לא של חוסר תשומת לב ולא של פגם באמונה. היא התפרצות שרירותית של העולם הזה, שאין לה הסבר ואין בה אשמים. בנג'מין וו היה נער בן חמש-עשרה שהביא אור עצום לכל מי שהכיר אותו. הוא אהב את המכניקה של מטוסי נוסעים, תכנת בגיטהאב, ועיצב בדמיונו חברות תעופה. יחד עם משפחתו הוא טייל בברצלונה וברומא, שתה תה בועות בערבי קיץ, ושיחק עם הכלב המשפחתי. כשנפטר לאחר מאבק בלוקמיה, נותרו הוריו ואחיו עם חלל עמוק. ביומני הזיכרון שלו, מתאר אביו את הכאב החד האוחז בחזה בעת הליכה בשכונה, ואת הגעגוע העז של האח הקטן שרוצה לשחק שוב במשחקי וידאו עם אחיו הגדול. במיסת הזיכרון שנערכה עבורו, הובאה דמותה של מרים, אמו של ישוע, שעמדה למרגלות הצלב. מרים לא ניסתה להתמקח או לשנות את אירועי האתמול; היא פשוט עמדה, נתמכת על ידי האל. עמידה זו מציעה נחמה להורים: אינכם נדרשים "לתקן" את האבל, אלא רק להמשיך לאהוב. המשפחה מוצאת נחמה נוספת בחיבור לסנט קרלו אקוטיס, הנער האיטלקי שאהב מחשבים ונפטר אף הוא מלוקמיה בגיל חמש-עשרה. כעת, מאמינים אוהביו, השניים צועדים יחד בשמיים כחברים קרובים. מגישי הפודקאסט מעמיקים בסיפור זה, בקריאות התנ"ך ובכוונות התפילה שנשלחו לזכרו של בנג'מין.